מחקר וכתיבה אקדמית מוליכים אותנו לפתוח דלתות רבות בדרך, להציץ פנימה ואולי אפילו קצת ללכת לאיבוד. לא תמיד דלתות אלו מקרבות אותנו למטרה, לעיתים אפילו מסיטות מדרך הישר, אבל תמיד תמיד מעשירות. מעולם לא חשבתי שדלת שפתחתי הייתה מיותרת, גם אם הכתיבה אודותיה נשרה על רצפת העריכה.
כך גם לגבי הדלת שנפתחה בפניי לתרבות יפן ולבודהיזם האיזוטרי. כשנחשפתי במסגרת הדוקטורט לאחד מהקורסים המבטיחים "יחידי סגולה, הכוח לרפא" (בניצוחן של פרופ' מירי שפר מוסינזון וד"ר עינת קלפטר המרתקות), נפרשו בפניי נקודות מבט טיפוליות כאלו ואחרות של חוקרים צעירים ממזרח אסיה. או אז נפתח שער רחב לעולם שלם של אמונה. מרשים. אחר. עוצר נשימה.
מה בין קמיע יהודי לקמיע יפני? הדימיון ברור. הצורך האנושי לקבל שליטה על מצב מאתגר ומפחיד בחיים, בדיוק היכן שאבדה שליטה. יהודים, יפנים, כולנו בני אדם, חסרים, פגיעים, אנושיים הקוראים בתקווה לכוחות טרנסנדנטים להלך עלינו קסמי ברכה.
אז מה בכל זאת ההבדלים בין קמיע יהודי ליפני? כששוחחתי ארוכות על הנושא עם ד"ר אירית אורבוך, מרצה בכירה ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, הבנתי שביפן האמונה שהקמיע, או כל חפץ שהוא (!) מכיל כוח מאגי היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שם. כל נושא הטענת החפצים בעוצמה רוחנית הוא בסיס האמונה הבודהיסטית האיזוטרית. הקמיע הוא המייצג של האלוהות עצמה. היפנים מאמינים שהאלים (הקאמי, הרוח, הנשמה בדת השינטו) שוכנים בכל חומר ביקום. וכשמגלפים למשל את העץ ויוצרים ממנו פסל – הרי שהקאמי נמצאת בו כבר מלכתחילה. וכך מכיל הפסל מניה וביה עוצמה וחיות. זו הסיבה למשל, טוענת ד"ר אורבוך, שעד היום יש ליפנים נטייה להאניש את החפצים סביבם ולהעניק שמות פרטיים לרובוטים ולמוצרים שהם יוצרים. הם פשוט רואים כוח של חיים בכל דבר חומרי.
וביהדות? מהם המרכיבים התרבותיים שמעניקים לקמיע היהודי את הכוח המאגי שלו? פרק שלם בדוקטורט מבקש לענות על שאלת השאלות הזו. עוד אשתף.
תיהנו ממחשבות של רוח על חומר, רוח בחומר ואולי בעצם על כך שהאלוהות נמצאת בכל מקום. גם בנו.
באהבה,
ענת
בתמונה: אומאמורי, קמיע יפני.
