ממה אתם מפחדים? את זה אתם יודעים.
למה אתם מפחדים? הממ…. חשבתם על זה פעם?
במאמר פחות ידוע של הפסיכואנליטיקן דונלד ו. ויניקוט (ששילבתי בדוקטורט כמוצאת שלל רב) מתקבלת תמונה מרתקת על מה שויניקוט מכנה "ייסורים פרימיטיביים".
האימה, החרדה, הפחד הגדול ביותר, התקיים בנו בחודשי החיים הראשונים לחיינו, מהרגע שיצאנו לאוויר העולם. התודעה האנושית הייתה עדיין "פזורת חלקיקים", "אינטגרציית האני" עדיין שרויה עמוק בחיתולים. בזמן הזה התקיים בנו פחד איימים. פחד שהתקיים אך לא נחווה משום שלא היינו מודעים אליו.
באופן לא מודע לאורך כל שנות חיינו אנחנו מבקשים לפגוש את מה שהתקיים ולא נחווה. כלומר, אנחנו מפחדים מתוך צורך קמאי לחוות את מה שהתקיים בנו בעבר ולא היינו מודעים אליו.
הצורך לחוות מקביל לצורך להיזכר. אנחנו זקוקים לחוות פחד בהווה על מנת להניח אותו בעבר.
וכך כתבתי בדוקטורט:
"החוויה המקורית של הייסורים הפרימיטיביים אינה יכולה לעבור לזמן עבר אלא אם כן יכול כעת האני לאסוף אותה תחילה לתוך חוויית ההווה שלו, ולתוך שליטה אומניפוטנטית עכשוית, בהנחה שמתקיים התפקוד המסייע של 'האם הטובה דיה' או של המטפל הקליני."
אז כשאתם מזמזמים בפעם הבאה את השיר הנפלא של שלמה ארצי, תהיו מודעים היטב לשורה האחרונה:
אדם צריך שתהיה לו מילה,
קצת מקום בעולם,
אהבה לא נשכחת.
וקול אמיתי לתפילה,
ורגע מושלם,
כדי לתת ולקחת,
ולא…לפחד מהפחד.
באהבה,
ענת.
בהשראת:
דונלד וודס ויניקוט, (2009), "פחד מהתמוטטות", עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב, עם עובד, 2009. ע"ע 287-300. הקדמה מאת שרה קולקר.
