כשהייתי קטנה הייתי שוחה בבריכה מאחורי אבא שלי, מחפשת לחוש על פניי את הבועות שהיו נוצרות מתנועות החתירה של הרגליים שלו. השתדלתי לשחות כמה שיותר צמוד אליו על מנת ליהנות מהתחושה הזו של בועות מתפוצצות לי בפנים, מדגדגות, מלטפות ומרנינות את חוויית השחייה. כך הלוך וחזור, עוד בריכה ועוד אחת. גם בשעות המוקדמות של שבת בבוקר קמתי בחדווה מהמיטה, נרגשת לשחות מהר יותר, חזק יותר, להגיע כמה שיותר קרוב לבועות מתפוצצות בפנים.
ומה קורה כשבועה המתפוצצת בפנים דווקא מנתצת תקווה? כמיהה? חלומות?
כך הבוקר למשל, יפה ואהובה שהיא, שלחה לי הודעה שהדהדה את אותה התפוצצות כואבת:
"…. יצאנו לדייט נוסף, הרגשתי סבבה ובאנרגיה טובה, ועוד דיברנו אחרי, הרגשתי התרוממות מצידי…. והיום הוא איחל לי בהצלחה וחתך…הייתי כל היום בבאסה ונתתי לבאסה להיות. רק לא יודעת איך לשפר את ההרגשה."
ואני שלחתי לה אנרגיות של אור ואהבה, וחיבקתי אותה, והזכרתי לה שהיא מוגנת. שהוא, זה מהדייט, מפנה את הדרך למה שנכון ומדויק עבורה. שהיא אהובה ושהכל הכל לטובה.
ולפתע חשתי על פניי תחושה פיזית נושנה ומוכרת. רק הפעם בדמותם של רסיסים של תקווה מתנפצת וחלום מנותץ וכמיהה מתפזרת לכל עבר. אותן בועות מתפצפצות בפנים הנושאות עימן מסר חזק ומעצים של חתירה, התקדמות וחיזוק.
ואני מקווה, שעד שניפגש, הפוסט הזה ישפר לה את ההרגשה.
באהבה,
ענת.
