שאלה לענת:
מה אני עושה כשמטופל נמצא מולי, מדבר, משתף ובשלב מסוים אני מרגישה שהוא מצפה שאני אומר משהו. שאעזור לו במילים, במסקנות, בתובנות. ומה אם אין לי מה לומר? אני מרגישה כל כך לא נוח במצבים כאלו, וזה מלחיץ אותי ממש.
תשובה:
להקשיב זה גם להשיב. כשמטופל משתף ומספר הוא מאפשר לך לשאת איתו ביחד את הנטל. הוא כבר לא לבד בסיטואציה. כשאת מתבוננת בו, קשובה, את מעבירה לו מסר חד וחזק גם אם אינו מסר מילולי: אני איתך.
כשאת מקשיבה לו ברוגע (כי כעת הבנת שגם להקשיב זה להשיב) את נכנסת למצב שפרויד כינה "קשב צף" או reverie (חלימה מודעת). במצב כזה – את קוראת להשראה להגיע אליך, לחדור לתובנה ולהביא לך את המילים הנכונות מוגשות על מצע של ביטחון, שלווה, חכמה ורגישות.
נסי את זה.
באהבה,
ענת
