ויקטוריה, (שם בדוי) אישה מרשימה בשנות הארבעים לחייה (זו אמת) מוחה את הדמעות ונאנחת בצער. ״אני כל כך מופעלת מ"מה יגידו", "מה יחשבו", "איך זה יתקבל" וזה משפיע על קבלת ההחלטות שלי ואני מוצפת ובעיקר מותשת״.
איפשרתי לה להיות כמה רגעים בצער.
ואיפשרתי לי להתבונן בצער שלה, (צער – ע' בתוך צר) – במרחב הצר שנוצר בחייה.
ומה ראיתי?
כמה היא תמירה, ייחודית, עם צבע משלה, יופי משלה, קצב משלה.
וגם נגלו לעיניי מתוך הספריה האקאשית תמונות מילדותה בחצר בית הספר, ילדה שרואה הכול ומתנהלת בהתאם למה שהיא רואה, חושבת או מאמינה שמצופה ממנה – בעיקר חברתית אבל גם לימודית.
למה את מתחרצתת? עלתה בי פתאום השאלה
ויקטוריה הרימה אלי עיניים סקרניות. מתחר-מה?ֿ
״מתחרצתת. למה את מתחרצתת?״ המשכתי.
״אני רואה סחלב יפהפיה ומיוחד, נישא תמיר בתוך שדה חרציות מרהיב והוא מתעקש להתחרצת.
מנסה בכוח להיות חרצית ולהתכחש לסחלביותו.
להתחרצת זה להנמיך את עצמך ולהתאים את עצמך למה שנראה לך שנכון לאחרים.
את סחלב שלמד להתכופף,
את סחלב שמתחרצת״.
וכך צללנו ברוך לחצר בית הספר של ילדותה, שינינו, ניקינו, חיזקנו, חיברנו
ואיפשרנו לילדה התמירה והחכמה לחזור אל העכשיו כשהיא שומרת על תמירותה וייחודה
והיא גם בעיקר יכולה לזהות סחלבים שנראים למרחוק,
גבוהים ותמירים כמוה.
באהבה,
ענת
