אורי (בן שמונה) מקלל. בבית, את אחיו. בבית הספר – את חבריו. "כולם מקללים" הוא טוען, "זה חלק מהדיבור החברתי שלנו בכיתה. זה מוזר אם לא אהיה כמו כולם. ובכלל, כשחבר מעצבן אותי – מגיעה לו קללה עסיסית. הוא התחיל". המוזר באמת הוא שהוריו מקבלים את הארגומנט הזה ו"זורמים" איתו. מאפשרים לו להתנהל כמו חבריו, ומבקשים שבבית ישמור על טוהר המילה.
והוא מצליח? ברור שלא.
או אז ציירתי לאורי את עצמו, ("זה בכלל לא דומה לי", אמר. ראו מצורף), ושאלתי אותו מה זה הדבר הוורוד הזה שציירתי לו בראש. אורי ענה: "מוח". "יפה", אמרתי, והמשכתי לשאול:
"אורי, למוח יש עיניים?" "אורי חשב רגע, וענה: "לא. אין לו עיניים".
"ויש לו אזניים?" כעת כבר ענה בביטחון: "לא. אין לו אזניים".
נכון, אמרתי. למוח אין עיניים ואין אזניים. הוא מקבל מידע מהמילים שלנו. ובכל פעם שאתה מדבר, המוח בטוח שאתה מדבר אליו. והוא מוטען שוב ושוב במילים האלו ובטוח שזו האמת שלך. שזה אתה. תת המודע, המוח שלנו, לוקח הכול אישית. כשאתה מקלל, גם את זה מופנה כלפי אחרים, המוח מוטען בקללה הזו ואתה למעשה מקלל את עצמך. וזה עובד גם ההיפך. מחמאה לאחר היא מחמאה אישית והעצמה אישית.
אז למה לקלל כשאפשר להלל?
שינוי ההרגל אינו מתרחש ביום אחד. כמו שריר שלוקח לו זמן להתפתח, גם המוח זקוק לחזרתיות, לעקביות ולחוויה מתקנת כדי לסגל דפוס חדש. וככל שאנחנו מתמידים – הוא לומד, מסתגל, ובוחר אחרת.
אחד הכלים הפשוטים והיעילים שאני ממליצה להורים ליישם בבית הוא יצירת טבלת "להלל ולא לקלל":
על המקרר תולים טבלה עם שמות כל בני הבית.
בכל פעם שמישהו מבני הבית, ילד או מבוגר, מקלל (גם ב"טעות"), הוא ניגש בעצמו לטבלה ומסמן קו קטן מתחת לשמו. בסוף השבוע סופרים את מספר הקוים מתחת לשם, ולמי שיש הכי מעט קוים – זוכה בפרס.
הטבלה אינה אלא הזמנה להציף למודעות, ללמד את המוח לעצור, לשים לב, וליצור הרגל חדש.
כי כל מילה שנאמרת "החוצה" נצרבת פנימה: מקללת? מהללת? – תבחרו אתם.
באהבה,
ענת
אה, כמובן. פרשתי לאורי את קלפי המחשבות והוא מיד בחר את הקלף הזה: "לקלל או לא לקלל?" דיברנו על כך שקללה היא אולי הקלה, שחרור לרגע, ובכל זאת אפשר לבחור לשחרר תחושות קשות בדרכים אחרות. מקדמות, חיוביות ומעצימות. לא כך? 
