עלמה (שם בדוי) "גדלה אצלי" שנים רבות והיא כבר עלמה בת 22 שמגיעה מידי פעם לטיפול מחזק (זו אמת), מתיישבת מולי ומפטירה בייאוש: "לאחרונה אני לא מצליחה להרגיש שמחה אמיתית. גם כשקורה לי משהו משמח – טוב לי לכמה רגעים וזהו. אני חוזרת לאיזושהי מלנכוליה. מרגישה חסרה. באסה כזו".
היבטתי בה שניות ארוכות, ומכיון שגם אני "גדלה" סיפרתי לה על לימודי התקשור שלי אצל דניאלה מן המופלאה, ועל השילוב שאני עושה עם הרוח בעולם הטיפול. את יודעת, סיפרתי לה, שהנשמה שלנו כשהיא בוחרת להגיע לעולם הזה היא לא יורדת אל הגוף במאת האחוזים? חלק קטן ממנה נשאר בעולם שמעבר.
"ונוכל לפגוש את החלק הזה?" שאלה עלמה, שכבר הבינה לאן אני מכוונת.
"ונוכל אפילו להתמלא בו", עניתי.
וכך, באמצעות טכניקה גאונית ופשוטה שלמדתי הזמנתי את עלמה להיזכר במרחב נוסף של מציאות שהוא שקוף לעין ומוחשי ללב. מרחב של אור, אהבה ותודעה רחבה, שבו הרעש של העולם הפנימי והחיצוני מתפוגג, והתמונה הגדולה מתבהרת. מרחב של אינסוף שנמצא הכי קרוב שיש, ורק ממתין לרגע שנסכים להקשיב, לראות ולחבור אליו. באותו מרחב שבו הזמן מקבל משמעות אחרת, שבו הפחד והכיווץ נעלמים והנשמה נזכרת בשפה עתיקה שתמיד הכירה, בשלם והמאוחד שהיא.
וכשהתרגיל הסתיים והחיבור הנשמתי התממש, ביקשתי מעלמה שתחזור בקצב שלה אל הכאן והעכשיו.
"ראיתי את השקט", לחשה עלמה, ולאט לאט פקחה את עיניה.
"וואו. ראיתי את השקט"
"ראיתי שקט"
חזרה שוב ושוב –
ואור גדול קרן מעיניה היפות.
באהבה,
ענת
