שומעים סיפור?
קפצתי לקחת חמישה שקי מלח מחנות "לבריכה ולספא" באזור התעשייה ברעננה.
הבריכה זקוקה לתחזוק החצי-שנתי שלה.
על שביל צר, חד-כיווני וללא מוצא, אני פותחת את הבגאז' כדי שיעמיסו לי חמישה שקים, ונכנסת לשלם.
חובש כיפה חביב רץ אחריי פנימה ומבקש שאזיז את הרכב.
הוא בדיוק נכנס אחריי לשביל וחייב לעבור.
צודק.
אני מסבירה בחיוך שרק מעמיסים לי חמישה שקים ואני עפה מפה.
הסכים להמתין. חביב.
חוזרים יחד אל הבגאז', ובזמן שמניחים לי שם את שקי הענק אני שמה לב שמאחד מהם בורחים גרגרי מלח על המושב.
אני מבקשת להחליף לשק אחר, ובינתיים מנסה לפנות את הגרגרים העקשנים שכבר נתפסו על סיבי הבד.
"נו, נו… שיהיה לטיהור נגד עין הרע" אני ממלמלת.
הופה.
זה הדליק את חובש הכיפה.
"איזה שטויות! אין דבר כזה!" הוא פולט בזלזול, כבר חצי-בדרך לרכב שלו.
"זה לא כתוב בשום מקום, כל השטויות האלה!"
"כתוב גם כתוב" אני עונה בחיוך, מזיזה את הרכב ומריצה בראש מקורות:
במשנה (אבות ב, יא): העין הרעה, היצר הרע והשנאה לבריות מוציאין את האדם מן העולם.
ובתלמוד (ברכות כ, א) מסופר שרבי יוחנן היה חושש מעין הרע, ואמר: מזרע יוסף אני, שאין עין הרע שולטת בי.
כנראה משהו בדבריי בכל זאת נגע בו, כי הוא עוצר שוב ליד הרכב שלי, מסמן לי לפתוח חלון ואומר בניצחון:
"את יודעת מה באמת מגן מפני עין הרע? (אה. אז פתאום יש דבר כזה?) – עשיית מצוות!"
"צדיק באמונתו יחיה", אני עונה ומוסיפה בחיוך:
"בלי עין הרע – צדיק באמונתו יחיה"
ויוצאת ברוורס אלגנטי מהשביל הצר הזה.
