"הוא קרא לי 'שמנה', אמרה לי מילה (שם בדוי), ילדה יפהפייה וחכמה בת 7. (זו אמת).
“מאז אני מרגישה שמנה. מאז אני עם חולצה רחבה ומכנסיים נוחים, שיהיה מקום לכל הגוף שלי". מילה אמרה את זה בשקט, בפשטות. כאילו מדובר בעובדה. לא בפרשנות. או ברגש כואב.
ילדים הם המתקשרים הגדולים ביותר. הם חולמים, קולטים, חשים, חווים, מחוברים, מאמינים – הו כמה שהם מאמינים. הם חיים במרחב שבו למילים יש ממשות, כוח, קדושה. מילה היא מרחב מקודש שמהדהד הוויה של אלוהות. כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "יהי אור – ויהי אור" – בכוח המילה ברא עולם. מגדיל לתאר זאת "ספר יצירה" מהמאות הראשונות "בשלושים ושתיים נתינות פליאות" נברא העולם, ובכריתת ברית "בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה…. בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון… והמקום גילה לו סודו".
ישבנו בחדר יצירה בסטודיו, מילה ואני. וכשאנחנו יוצרות ביחד מציאות ומעשירות את ארגז הכלים הרגשי והתודעתי שלה הסכמתי איתה שילדים (וגם מבוגרים!) מאמינים למילים.
"את יודעת מה, מילה? לפעמים מי שקורא לאחרים ‘שמנים’, דווקא עסוק מאוד בגוף של עצמו".
אני מכנה זאת "מילים של אחרים", הסברתי לה. מילים של אחרים שמושלכות החוצה מהדהדות את עולמם הפנימי, מגלות מחשבות כמוסות, חושפות רגשות ועומקים של נשמתם.
שלהם, מילה. לא שלך.
"מילה, את שמנה?" שאלתי אותה.
"לא. אבל הילד הזה הוא באמת קצת שמן…" היא ענתה במבוכה.
"את יודעת מה אני חושבת?" (המשכתי תוך כדי שאנחנו אוחזות במכחול וצובעות את הרקע הטורקיז שעוטף את הדמויות), "שבזכות 'מילים של אחרים' זכית להתבונן פנימה לתוך הגוף שלך ולחבור לאמת שלך. אז אולי אפילו נודה לילד הזה על כך, ונשלח לו אור ואהבה".
מילה חייכה בהקלה וחזרה לאחוז במכחול, מוכנה להמשיך לצבוע את חייה בתבונה ובתובנות.
באהבה,
ענת.
