האם יהודים בעת העתיקה האמינו שהשמש והכוכבים הם סוג של מלאכים? מסתבר שכן!
שלוש שמשות ושבעה כוכבים מגנים על אישה בשם אקמו בת אמרבן מפני כל רע, כפי שמופיע בקמיע מהמאות הראשונות לספירה (ראו באיור המצורף). והכתוב אומר בתרגום חופשי מארמית: "… אל תניח לב של איש רע עליה (…) כמו צל החמה כמו מועט הלבנה וכמזלותיה".
מסתבר שגם במקרא לשמש ולירח מהות אנגלולוגית, ככתוב בספר איוב: "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים". לצד זאת, מופיע גם איסור על פנייה לשמש או לירח, משום שמשמעה חטא ובגידה באלוהים: "אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ. וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי. גַּם הוּא עָוֹן פְּלִילִי כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל".
גם בספר כשפים יהודי מהמאות הראשונות לספירה מופיעים המאורות בכינוי של מלאך: "משביע אני עליך מלאך אש ומלאך שלהבת". השמש שם אינה רק מזוהה עם דמות מלאכית, אלא אף זוכה למעמד אלוהי, כאשר הכותב משתחווה ומתפלל להליוס – אל השמש.
האם יהודים בעת העתיקה באמת ראו בשמש ובכוכבים ישויות שמימיות בעלות כוח? המקורות מלמדים שכן, ובמקרים מסוימים הגבול ביניהם לבין עולם המלאכים מיטשטש לחלוטין.
בעבודת הדוקטורט שלי הראיתי שהמאגיה זורמת ב-DNA התרבותי שלנו. היא פועמת בנו גם מבלי שנדע, מפעילה אוטומט חבוי ומרתק של היותנו.
אולי זו הסיבה שגם היום אנחנו מחפשים סמלים של הגנה – מתוך צורך אנושי עמוק לדעת שאנחנו לא לבד.
זו אחת הסיבות שאני אוהבת כל כך (בצניעות!) את קלפי המלאכים שפיתחתי,
על מנת הזכיר לנו שהמלאכים איתנו כל הזמן, ובכל עת שנזדקק להם.
מלאך אש ומלאך שלהבת –
איתנו ביום ובלילה,
ביחד עם אינסוף מלאכים נוספים.
אז במיוחד עבורכם, גם שלפתי מתוך הערכה את שמשיאל, המכוון את קרני השמש לכוונכם.
באהבה,
ענת
