"רוצה לשחק כדורגל?" אני שואלת את אורי, (שם בדוי) ספורטאי מוכשר בן שמונה וחצי (זו אמת). "בטח" הוא עונה, וכבר מתחיל להקפיץ את הכדור בפוטנציאל-מונדיאל. "ואת בטוחה שזה יעזור לעצבים שלי?" הוא שואל בסקפטיות. "בוא נראה", אני עונה לו, וכבר מוכנה לעמוד באתגר, מתמקמת במרחב הסטודיו.
התחלנו. אורי מניע את הכדור במיומנות, אני מאתגרת אותו, קולטת ממנו מבט קטנטן של "ריספקט" וממשיכה להסביר לו – שהנפש והרגשות שלו מתקיימים בתוך הגוף. וכשהוא מתרוצץ, משחק, מזיז את הגוף – גם הנפש שלו בתנועה והרגשות צפים ועולים. הסברתי לו (תוך כדי גם ספיגה של כמה גולים) שנזהה את הרגשות שלו ואז נוכל לעשות קסמים.
המשכנו לשחק במרץ, כשאני מעודדת אותו, מעצימה ומתפעלת מיכולותיו. אני נותנת לו 'פייר פייט' – אבל הוא מנצח אותי, שומר על הפרש קבוע של שתיים-שלוש נקודות לטובתו.
ואז זה הגיע:
"אני עצבני עכשיו!".
אתה עצבני, אורי? אני שואלת.
גופו עונה לי בבעיטה עוצמתית לשער.
אולי אתה נלהב? נרגש? ממוקד? חדור מטרה? נהנה? מוצף? נחוש? מלא אנרגיה? בוער מבפנים? תחרותי? מאותגר? נמרץ? להוט? גאה? חושש? מרוכז?
יש כל כך הרבה צבעים לעצבים!
יכול לומר לי איך אתה מרגיש בלי לומר "עצבני"?
הזיק בעיניו היפות אישר לי שהוא הבין.
ההבדל בין "אני עצבני" לבין "אני דרוך", "אני נלהב", "אני נחוש" או "אני מוצף" הוא לא רק הבדל של מילים. זהו הבדל של תודעה שמעבירה צבעים אחרים בגוף. וככל שאוצר המילים הרגשי-תודעתי מתרחב, כך נפתחת תקשורת הפנימית, משתפרת תקשורת סביבתית ואיתה גם היכולת לבחור כיצד להגיב – גם במצבי כעס ותסכול.
את קלפי הרגשות, כבר היכרתם?
זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לעבוד איתם. הקלפים מרחיבים את השפה הפנימית שלנו, מאפשרים לנו לזהות גוונים עדינים של החוויה הרגשית, ופותחים שיח עמוק, מדויק ומקרב יותר – עם ילדים, עם מבוגרים ועם עצמנו. וככל שהסמנטיקה הרגשית שלנו רחבה יותר, כך גדל החופש הרגשי והיכולת לבחור (!) ברגש הנכון כשותף בדרך.
באהבה,
ענת.
