זה פוסט על חומר ותודעה, על כלי טיפול מסוג אחר.
האם חומר יכול להכיל עבורנו רגשות מכל סוג?
התשובה היא כן. ועוד איך.
בעבודת הדוקטור שיל הוכחתי כיצד תאוריית ה"מיכל-מוכל" מהפסיכואנליזה של וילפרד ביון, הממחישה תהליכים של ריקון והשלכה של רגשות לתוך מיכל, (האם), יכולה להסביר תהליכים רגשיים שמתרחשים לא רק בין התינוק לאם, אלא גם בין אדם לבין קמע.** במילים פשוטות? כמו שהאם מכילה בתוכה את כל הקשיים הרגשיים והתודעתיים של התינוק בחודשי חייו הראשונים, כך גם קמע מסנן חרדות ומנקה רעלים של האדם האוחז בו. כמו האם, גם קמע יכול לשמש מיכל המעבד עבור האדם את מחשבותיו המטרידות ביותר. האוחז בקמע "מרוקן" בעתות של משבר את החרדות, את המצוקות ואת המחשבות הקשות ביותר שלו לתוך הקמע ה"מנקה" עבורו את הרעלים. יש לך כאב שלא ניתן לסבול אותו? פחד שלא ניתן לשאת אותו? חרדה שאי אפשר להתמודד איתה? מחשבות קשות שאי אפשר לאחוז בהן? כל אלו מושלכים לסוג של מיכל שמכיל אותם. הקמע מכיל עבור אדם במצוקה את הפחדים שלו, נושא הוא אותם עבורו לטובת תפקוד תקין בחיי היומיום.
מגניב. נכון?
אם כך, אני ממשיכה רעיון זה (אותו כאמור קיבלה הועדה האוניברסיטאית של תל אביב), וטוענת שזה נכון לגבי כל חומר שאנחנו בוחרים להשליך לתוכו שליליות. כל חומר? כן, גם סליים? כן, גם סליים!
איך עושים את זה?
מכינים את כל המצרכים:
דבק, חומר מקשר, (זה הבסיס) ואם מתחשק אז גם צבע, קרם, קצף גילוח, נצנצים…
אחרי ששופכים את כמות הדבק הרצויה ומוסיפים מעט משאר החומרים, מניחים את כפות הידיים מעל – ולוקחים אויר.
עוצמים עיניים ומדמיינים את כל השליליות (פחדים, מחשבות שליליות, מתח, לחץ, כעסים, כל דבר שאנחנו רוצים להוציא מתוך הגוף שלנו אל המיכל המכיל) יוצאת מכל המקומות בגוף אל קצות אצבעות הידיים.
כשמרגישים עקצוצים בקצות האצבעות (זה קורה!) צוללים עם קצות האצבעות אל תוך התמיסה ומתחילים בהכנת הסליים, שעסוק בלספוג אליו את כל השליליות.
** בהשראת המאמר של אורבך, על חפצים וקופסאות: השיח הביקורתי של אורבך על הממשגים של ביון ממחיש בעיניי את תפקידו של קמע כחפץ מוחשי, מכיל ומסנן. אורבך ישראל, "על קופסאות וחפצים: נקודת מבט ביקורתית על תיאורית יחסי האובייקט", שיחות, כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, 17 (3) (2003), עמ' 266 – 273.
באהבה,
ענת.
