גילי (שם בדוי) ילדה יפהפיה (אמת) בת 16 לא מדברת עם אבא שלה מאז שההורים התגרשו. כבר חדשיים. כלומר, ההורים התגרשו לפני שנתיים, ומערכת היחסים בין האב לביתו נהייתה מתוחה, רופפת ושוב מתוחה – עד שנותקה. "אני ניתקתי אותו מהחיים שלי, וטוב לי כך". אמרה גילי.
"אבל עשיתם הסכם", אני אומרת לה. "שכחת?"
וסיפרתי לה במילים שלי על "הנשמה הקטנה והשמש" מאת ניל דונאלד וולש.
היה הייתה נשמה קטנה ומוארת, שחיה בעולם הנשמות, באור מוחלט ואינסופי. אור שבו הכול טוב, יפה, אוהב, מופלא ומהדהד שמחה ואושר. והנשמה הקטנה והמוארת הייתה גם סקרנית וחקרנית. והיא רצתה להבין את מושג הסליחה. היא שאלה את כל הנשמות סביבה: מהי סליחה? ואף אחת לא ידעה לענות לה על השאלה.
"גילי, למה אף אחת לא ידעה להסביר לנשמה המוארת מהי סליחה?" עצרתי רגע.
"אה. כי אם הכול טוב ויפה אז אין שום רע שצריך לסלוח עליו".
"גאון את. נכון מאד". אז הנשמה הקטנה החליטה שהיא תרד לעולם ארץ, שם יש גם חושך, שם תוכל להבין באמת את מושג הסליחה.
אחת הנשמות פנתה אליה ואמרה לה: "רוצה שאני אעזור לך?". "אני ארד איתך לעולם ארץ ואעשה לך משהו רע, כואב, קשה וחשוך – שתוכלי באמת להבין את מושג הסליחה. מסכימה?"
"כן! כן!" התרגשה הנשמה הקטנה.
"אבל תזכרי טוב טוב שאת ביקשת ממני. אמרה הנשמה החברה. ושאנחנו עושות את ההסכם הזה. טוב? לא תשכחי. נכון?"
וזהו. אמרתי.
"אבל מה קרה בסוף? "שאלה גילי. שגם היא חקרנית וסקרנית.
אז הקראתי לה את העמוד האחרון בספר:
"וכך נערך ביניהם ההסכם. והנשמה הקטנה יצאה לדרכה אל תקופת חיים חדשה (…) ובכל פעם שהופיעה נשמה חדשה (…) שהביאה עימה עצב – הרהרה הנשמה הקטנה בדבריו של אלוהים:
זכרי תמיד, חייך אלוהים, שלחתי לך רק מלאכים.
אין שום דבר אחר."
באהבה,
ענת.
