את הפיגם. את הפיגם.
אותו עשב בעל ריח חזק שהיה בשימוש בעולם היהודי העתיק (וגם היום!) והוא ידוע גם בשם רוטא, ולא ידוע בשם main-de-gloire – יד התהילה. פשוט כי לעלים שלו צורה של חמסה, יד של הגנות ושמירה.
על שולחנות האירוע בחתונה שנכחנו בה אתמול היו עציצים שביקשו מהאורחים לקחת אותם הבייתה. !Take Me Home כך הפצירו (ראו בתמונה). את הפיגם ניכסתי לעצמי כמעט מיד. אם שאר האורחים היו יודעים את מה שאני מספרת לכם כעת – אולי היו מעדיפים אותו על פני הנענע או הבזיליקום (כבודם במקומם). את הפיגם שמרתי לעצמי, אבל את הקטע הנקשר בו מתוך עבודה הדוקטורט שלי אני משתפת אתכם:
1. בתלמוד הירושלמי (שבת ו, ב, ח עב) משתמע מתוך דיוני חז"ל שיהודים, כמו שכניהם, נהגו להשתמש בפיגם לרפואה. הם קראו לו שם "יברוחה". (להבריח את הרוח הרעה? כנראה. אולי. פרשנות שלי).
2. יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) ההיסטוריון היהודי בן המאה ה -1 לספירה מזכיר בחיבורו "מלחמות היהודים" את הפיגם:
"בתוך הארמון היה גדל פעם צמח פיגם (Peganon) מפליא בגודלו: ובאמת, לא היה עץ תאנה שעלה עליו בגובה ובעובי. אמרו שהוא קיים שם מימות הורדוס: ואפשר שהיה מוסיף להתקיים דורות רבים אילולא היהודים שהשתלטו על המקום".
כלומר, היהודים עשו שימוש נרחב בפיגם בתקופת המרד הגדול ברומאים. הם היו זקוקים לסגולות שלו, וזה כנראה הצליח להם. כי אמנם הפיגם סיים מלהתקיים שם, אבל היהודים שרדו גם את הרומאים.
3. וכך גם במרשמים לקמעות בעולם היהודי העתיק, כאלו שהועתקו והועברו מדור לדור (עד המצאת הדפוס והפצה של ספרי הקבלה המעשית) נמצא את הפיגם בעיקר בשם רוטה או רוטא. למשל בספר מודפס מודרני "רפואה וחיים מירושלים" תחת הכותר "סגולות לזמן מגפה":
קח עשב הנקרא רוטא ויעקרוהו משורשו קודם הנץ החמה ויחתוך בזהב דוקא ויריח בו תמיד וטוב לתלותו בצוארו וטוב לעשן בו.
כלומר:
תריחו אותו,
תתלו על הצוואר,
תעשנו אותו (כקטורת!) שעליה כבר דיברנו כאן: אולי מביך לדבר על זה – אבל צריך. על יכולת הריפוי של הקטורת
והכניסו את הפיגם הבייתה.
באהבה,
ענת.
