במה דברים אמורים? חזרתי לקרוא ב"תהילה" של עגנון, שבסגנונו ובשפתו הייחודיים, יש לומר הגאוניים, מחזיר אותי באחת אל עבר קדום, אל ענפים גבוהים של אילן יוחסין משפחתי-יהודי, ובכך אל שורשיי, שורשינו:
"ודאי אתה יודע כמוני, שכל מעשיו של אדם קצובין לו, משעת לידתו ועד למיתתו". (…)"אתחיל בימי ילדותי. כשהייתי תינוקת פטפטנית הייתי. ממש מקימה ועד לשכיבה לא פסק פטפוט מפי. היה זקן אחד בשכנותי. אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי, חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת על דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה. נפל עלי פחד ויראתי שמא למחר אני אילמת. לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן, שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו…"
במילים אחרות? יש לאדם מילים קצובות בחייו, כך לפי תהילה. יבזבז את כולן מהר? יקצר ימיו. לכן ממעטת היא במילים על מנת להאריך שנותיה. ויש לאדם מכסה של דברים שעליו לעשות בחייו, ולכן אם מתעכב משהו – לטובה התעכב והבין שזכה בשנים נוספות ורבות של עשייה מבורכת.
את, שרוצה תינוק עכשיו ועוד לא נכנסת להיריון
אתה, שמבקש זוגיות עכשיו וטרם נמצאה האחת
את, שמחכה לקידום בעבודה המתבושש להגיע
ואני, שפחתכם הנאמנה, שרוצה כבר להגדיל מכסת מכירות של ערכות הקלפים, לקדם את ערכת קלפי פנטזיה, להוציא לאור את ערכת יצירה-טיפול באגורוגע, להכיר את כל אלו שעוד יגיעו לסטודיו לעבור תהליך עמוק של Gymind…. ועוד ועוד)
תהילתו של עגנון (תרתי משמע) מזכירה לנו שכל עכבה בהכרח לטובה היא – שכן מאטה את הקצב ומרמזת על אריכות ימים, עד מאה ועשרים.
באהבה,
ענת
