פעם, לפני שנים ארוכות, הייתי עוצמת עיניים ולא רואה כלום. כשהיו מבקשים לדמיין משהו, כל דבר, הייתי יודעת מה אני אמורה לדמיין, עוצמת עיניים – ולא רואה. יודעת מה אמורה לראות? כן. רואה? לא.
לפני כעשור זה השתנה לחלוטין בזכות לימודי התטא הילינג ונגה בן ישראל המופלאה. ומעשה שהיה כך היה: עשינו תרגיל בזוגות במהלכו הונחינו 'להתנקות אנרגטית' ולהיכנס לתוך הגוף של הפרטנר שישב ממול (בהסכמתו כמובן), לראות מה קורה שם, למצוא מבפנים חסימות או עניינים רגשיים שבאו לידי ביטוי בגוף שלו, ואז לצאת החוצה ולשקף לו מה ראינו.
"נגה?" קראתי לה, "אני לא אראה כלום. אני יודעת".
"את תראי", היא אמרה.
בתסריט המובנה של התטא הילינג נכנסתי פנימה דרך צ'קרת הכתר אל תוך מחשכי הגוף של הפרטנר שמולי, מוכנה לעוד "שחור" של ריק ושום דבר. רק שהפעם? מיד ראיתי. ועוד איך ראיתי. (לסקרנים – ראיתי כמעט מידית כמו צילום רנטגן של זוג ריאות. "כשיצאתי החוצה" ותיארתי מה ראיתי – מסתבר שהפרטנר שמולי (שלא היכרתי קודם) היה מעשן כבד במשך 30 שנה, נגמל מעישון לפני כמה שנים וסובל מאי אלו השלכות רגשיות-פיזיולוגיות של מעשן כבד לשעבר).
ומאז אני רואה. דווקא בתוך אפלה, דווקא מתוך המוגבלות של חוש ראייה פיזיולוגי.
כי האמת נמצאת עמוק. התבוננו פנימה. ודווקא בתוך אי הידיעה, בתוך השחור והנסתר של פנימיותכם מסתתרת גלויה לעיניכם האמת שלכם, הידיעה כולה.
שולפת לכם קלף של בהירות וידיעה פנימית מתוך קלפי "חירות היא אחריות"
ומצרפת שיר מצמרר של המשוררת הכי מרגשת שתכירו – מירי צלניק בלוך- מתוך ספרה השני "חלון מתוך חלום".
באהבה,
ענת.
