הצהרה בוטחת זו של הפסיכואנליטיקן ג'ון בולבי הוטלה כפצצה במהלך אחד הדיונים של חברה הפסיכואנליטית הבריטית (1944-1942), הדהדה היטב באולם וטלטלה אותו על יושביו:
But there is such a thing as a bad mother!
בולבי ידע אי שם באמצע המאה שעברה, שהתפתחות תקינה של התינוק אינה רק פועל יוצא של דחפים מולדים, אגרסיביים, המווסתים על ידי האם. הוא היה חייב לצעוק בקול רם שהורות היא משתנה מרכזי בהתפתחות נפשית תקינה או טראומטית של התינוק, ושיש דבר כזה "אימא רעה".
ומי היא האימא הרעה? למשל זו שאמרתי לה את הדברים הבאים בפגישתנו השבוע:
כשאת קשובה אך ורק לצרכי הילדים ומעמידה את צרכייך במקום האחרון
כשאת אצה רצה להעניק לילדים את מבוקשם באופן מיידי
כשאת "מסדרת" עבורם את ענייניהם מול חברים (בגן, בכיתה, בחוג)
כשאת נבהלת בכל פעם שהם חווים רגש שלילי כלשהו וחווה זאת כ"כישלון הורי שהילד/ה סובל/ת"
כשאת מנסה בכל הזדמנות ובאופן שיטתי "לטייח" כל חוויה שלילית (האימא הזו לא באמת צעקה על הילד שלה בגינה. היא עשתה את עצמה)
כשמטרתך להיות "אימא מושלמת" ולא באמת מבינה מה ההשלכות של זה
כשאת "לוקחת אישית" כעסים של הילד/ה שלך ומתרגמת כעסים אלו "נגדך" ו…
ולכן מזדרזת "לרצות" את הילד/ה שלך.
כשאת מתרגמת "גבולות" או "חינוך" כ"עונש".
את, הרשי לי להדהד עבורך את דבריו של ג'ון בולבי:
את אימא רעה.
אפילו הפסיכואנליטיקן דונלד ד. ויניקוט הסכים גם הוא שיש דבר כזה אמא רעה, (ראו: ויניקוט, עצמי אמיתי, עמ' 231), ובעצמו התווה את הביטוי האלמותי "אם טובה דיה".
כשאנחנו חושפים את הילדים שלנו לכל סוגי הרגשות באופן טקסטואלי וויזואלי, מאפשרים לכל רגש או מחשבה להתקיים בעולם הזה, לדבר עליו, לחוות אותו, לצמוח ממנו ודרכו – אנחנו מעניקים לילדים ולנו את אחד הכלים החשובים ביותר להתפתחות תקינה: תקשורת רגשית מאוזנת.
ואז אין דבר כזה "אמא רעה".
באהבה,
ענת.
