במהלך טיפול זוגי
ביקשתי דווקא ממנה,
אישה חכמה, עוצמתית, יפהפייה, מודעת,
כזו שיודעת להצביע במדויק על המורכבויות בזוגיות שלה –
לצייר לי זוגיות בשני עיגולים.
היא הביטה בי לרגע, מבינה־לא מבינה,
לקחה את העט והדף, וציירה:
שני עיגולים מחוברים.
אזור חפיפה משותף.
כך היא ראתה זוגיות.
חייכתי.
״הרשי לי להציע תפיסה אחרת״, אמרתי.
וציירתי שני עיגולים נפרדים,
עומדים זה מול זה. נוגעים-לא נוגעים
למה?
כי זוגיות אינה היבלעות.
וזוגיות אינה טשטוש גבולות.
וזוגיות לא אמורה לדרוש מאיתנו להיעלם, להעלים חלק בנו – כדי להיות יחד.
זוגיות היא תמונת מראה.
שיקוף מדויק של האני.
אחד השיעורים הנשמתיים הגדולים ביותר שאנחנו פוגשים בחיים האלה.
כשאת עומדת מול מראה.
את נטמעת בה?
לא.
אחרת לא היית רואה את עצמך באופן שלם.
שני עיגולים עומדים זה מול זה
יוצרים אינטראקציה משקפת.
וכל מה שצף בך כשאת מתבוננת בו:
כעס, כאב, קנאה, געגוע, צורך, ציפייה,
הוא לא בעיה בבן הזוג,
אלא הזמנה להתבוננות פנימה.
כן, התבונני בבן הזוגי שלך, כך אמרתי. התבונני היטב
החליפי "אחריות רגשית"
ב "סקרנות רגשית".
בלי לנסות לשנות אותו.
בלי לנסות "לתקן" אותו.
בלי לקחת אחריות עליו.
בלי להאשים.
אלא לשאול:
מה זה פוגש בי?
איזה חוט זה מושך בי?
מה מבקש בי כאן תשומת לב? בעיגול שלי?
המודל הפשוט הזה,
שני עיגולים נפרדים, זה מול זה
הוא כלי ויזואלי עוצמתי הפותר קשיים זוגיים שנשענים על השלכה, האשמה ובלבול בין אני לאנחנו.
ואז היא שלפה "במקרה" את הקלף הזה, (מתוך קלפי "חירות היא אחריות"):
ואיפשרה לעצמה, בסקרנות, להקשיב בנחת, (לאור השיקוף הזוגי שקיבלה), לכל המורכבויות והשאלות
שהתשובה עליהן מתקיימת בעיגול העגול והשלם שבה,
שהיא.
באהבה,
ענת.
