סף העצבים של נויה (שם בדוי), בת 22, יפהפיה ותמירה (זה אמת), נמוך מאד. בנוסף לעת מלחמה דוחקת, נויה נמצאת באחד השלבים המטלטלים ביותר בחייה. תמו מסגרות ברורות שהן חלק מהפסקול החברתי-תרבותי שלנו – בי"ס, צבא, טיול גדול – כל אלו מאחוריה, וכעת סימני השאלה לגבי המסגרת העתידית שהיא שוזרת לעצמה בחוטים של מחשבה (מה נכון לי) ברסיסים של רגש (מה אני אוהבת) ובניצוצות של תשוקה (מה בא לי) צצים בכל עבר, מדירים שינה מעיניה ובעיקר מנמיכים את סף הרגישות העצבית שלה. כולם, לדבריה, וכל דבר – 'מעצבן'.
הגוף שלה מתקשה להניע למרות הידיעה שפעילות אירובית היא תרפויטית, מרחב הרגש שלה חסום בפחדים של התרעות שמכווצות אותה לא פחות מאזעקות וחדשות שחורות, והמרחב התודעתי שלה מלא עד אפס מקום בסימני שאלה החוסמים בהירות של מחשבה.
שנפנה אל הרוח? אני שואלת בזהירות.
"מה. לשאול את הדאוזינג? ואיפה באמת המדריכים הרוחניים שלי כשצריך אותם. איך רע לי אם הם תמיד איתי?"
"המדריכים הרוחניים לא יורדים למטה. וודאי לא כשאת בכווץ, בשחור, בתדר נמוך. הם מחכים לך שתעלי למעלה, שתחברי לרוח".
נויה שלחה לעברי מבט סקפטי, חצי חיוך ציני ושאלה בקורטוב של סקרנות.
"אז איך?"
במרחב הרוח, עניתי. שם הכול כל כך פשוט, קליל ונעים. כל שעליך לעשות כעת זה לעצום עיניים (או שלא!) לקחת נשימה עמוקה (תמיד כדאי) ולדמיין קשת של צבעים שעוטפת אותך וצובעת את המרחב סביבך באדום של עוצמה, בכתום של תשוקה, בצהוב של שמש, בירוק של ריפוי, בתכול של תקשורת, בסגול של בהירות ובלובן של אינסוף. ועם כל נשימה שלך הצבעים סביבך נראים לך ברורים יותר, עמוקים יותר, בוהקים באור נגוהות מדגדג ומרגיע.
דעי נויה, שלילדים קטנים אני נותנת דף לבן וצבעים ומבקשת מהם לצייר קשת עגולה וגדולה על הדף. הם נטמעים בצבעים וחשים עטופים בהם. חיבוק הצבעים ממיס את העצבים, מרחיב את הכווץ ומעלה את התדר מעלה מעלה.
התעטפי בקשת הזוהרת, נויה, ואפשרי לעצמך להפוך את העצבים לצבעים, לחבור להשגחה שלך ולחוש מוגנת ועטופה. או אז, הכלים שבאמתחתך, אלו ממרחב הגוף, הרגש והתודעה זמינים עבורך לעשות בהם שימוש.
שנעשה זאת? או שכבר בדיוק עשינו…
באהבה,
ענת. 🌈
