לפעמים זה כל מה שצריך. רגע אחד, שבריר של שניה, בו הכול יכול להשתנות.
זה היה ב 19 במאי 2024, שנתיים אחורה בדיוק.
הורדתי את אחד הלוחמים שלי ברכבת נתניה, נוהגת בחזור בנחת, בכביש פתוח לרווחה (הפקקים בכוון ההפוך) ליום נוסף של מטופלים ופגישות. שיננתי כל הדרך את 'ברכת המלאכים', ומבלי לדעת למה.
ואז, ברגע אחד, רגל שמאל שלי לוחצת מעצמה על הברקס (בפעולה אידיאומוטורית קלאסית) ו…. מכונית נכנסת בי בעוצמה מחרישת אזניים. אנשי מד"א ש'במקרה' היו במקום רצו אלי לבדוק אם נשאר את מי לבדוק…. הרכב שלי נמחץ ושבק חיים. חגורת הבטיחות תפקדה היטב, וכך גם עשתה ההשגחה שלי – אני יצאתי ללא פגע.
אחרי שלוש פעמים של ברכת הגומל, גם בדקתי מדוע זה קרה.
לא סיימת, את עוד צריכה להיות כאן, כך 'נאמר לי', יש לך עוד מה לומר, ולא רק במרחבי הקליניקה-סטודיו באחד על אחד, ולא רק באקדמיה. הדיסקרטיות, ה'סטריליות המקצועית', היושרה והענווה שאת כה חרדה להם – כל אלו ישמרו גם כשקולך ישמע למרחוק, הם גם הסיבה שאנשים יחושו בטוחים להקשיב ולקבל.
עשי זאת.
אז יצאתי אליכם. סדרת הקלפים "לשלוף את הנפש", בקבוקוני פרחי באך, הקטורות שאני מכינה, כלי טיפול נוספים שאני מפתחת וגם, הו גם – הפוסטים שאני מעלה ברשתות – כי מילים נוגעות, מניעות עולם, מרוממות את הנפש – והן גם זקוקות לבמה.
כל אלו מקבלים ביטוי גם בטיקטוק, בלייבים המרגשים שלי איתכם, המנגישים בתקשור ובמסרים של קלפים ודאוזינג אופטימיות דרך אור ואהבה ומאפשרים צמיחה כאן ועכשיו ותיקון של שיעורי חיים.
הכול יכול לעצור ברגע. יש לך רגע? לעצור.
להתבונן, לשאול, להתחבר ולהקשיב.
שם לפעמים מתחיל השינוי,
ואז אתם בדרך הנכונה.
באהבה,
ענת.
וכך זה נשמע בלייב של אשרת אדרי, מתקשרת מופלאה שהיא גם השראה עבורי:
