"אני מאד מודאגת מהמצב החברתי של מוריה", (שם בדוי, כל השאר אמת), כך רשמה לי אימא שלה. "אני רואה אותה המון לבד. ולי היו מיליון חברים כשהייתי בגילה. מה לעשות?"
אימא של מוריה אינה היחידה. כמטפלת בילדים ובבני נוער אני אוחזת בחבל בשני קצותיו.
בקצה אחד – מעניקה כלים רגשיים, תודעתיים, פיזיולוגיים ורוחניים לילדים.
בקצה השני – משקפת להורים את השפה ההוליסטית ומבקשת מהם "לגדל את הנער על פי דרכו".
על הפער בין מה שהורים רוצים עבור הילדים שלהם לבין מה שעובר על הילדים עצמם – אני יכולה לכתוב ספר שלם.
נקודת המפתח העיקרית היא זו: הילדים אינם "שלנו". הם "עוברים דרכנו". יש להם בחירה חופשית משלהם להגיע לעולם הזה, לגדול, להתפתח וללמוד. אתם ההורים אינכם אלא שחקנים (משמעותיים ככל שתהיו, ועדיין שחקנים) בתסריט שהילדים שלכם (סליחה, שעוברים דרככם) בחרו לעצמם.
ואם אתם שואלים "אז איך עושים את זה?" סימן שהפנמתם את הצעד הראשון בתהליך, הצעד שהוא הקריטי ביותר: ההבנה שהילדים עוברים דרככם, ואין לכם בעלות על הדרך שלהם.
באהבה,
ענת.
