את "חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל קראתי בשנית לפני כמה חודשים, עת עלה בי געגוע לארץ ישראל הישנה והטובה ואולי לימי ילדותי.
בסצינת הסיום של הספר בכיתי בקול רם, דמעות של האימא, המטפלת, האזרחית המודאגת שנהייתי.
חשבתי על כך שבקריאתי הראשונה בספר, קריאה שקדנית לקראת בחינת הבגרות בספרות בשנת 1990 – דמעות לא היו שם.
הפעם? בלעתי אותו בשקיקה, כאילו ספר חדש בידיי, שזור באהבה מורכבת, ניואנסים של רגשות, של פרשנויות תרבותיות, גדוש עומקים של גאונות של סופר/קוסם/מלהט במילים ובאותות.
"אינך יכול/ה להיכנס לאותו הנהר פעמיים" – אמר הרקליטוס כבר במאה החמישית לפנה"ס. גם האדם משתנה, וגם הנהר – שניהם מותמרים בעיתותיו של הזמן שאינו אלא בר חלוף – בהגדרתו הניצחית.
כך גם שליפה במותג הקלפים שיצרתי "לשלוף את הנפש" – על כל אחד מסוגי הערכות (מלאכים? חיות כוח? חירות? מחשבות? רגשות?).
כל קלף שולף מסרים במילים ובאיורים שמגיעים בדיוק בזמן הנכון, ובכל פעם נדמים לנו אחרת, שהן גם הנפש משתנה כדרכו של הטבע.
כל יום, כל רגע, כל קלף מביא איתו שיקוף חדש שהוא מדויק עבורנו ברגע של זמן.
תיהנו מזרימתו של הנהר,
ומהתמרתה של הנפש המשתקפת במסרים,
ומטופלת דרכם.
באהבה,
ענת.
