אודל (שם בדוי) אישה בשנות השישים לחייה, רזה מאד ורגישה עוד יותר (זה אמת) אמרה לי פעם באחד המפגשים שלנו:
"כשהייתי בת 5 הייתי נכנסת הבייתה מהגן, רצה לחדר שלי, נכנסת למיטה שלי ובוכה לתוך הכרית שאני רוצה לחזור הביתה. 'הביתה!' 'הביתה!' כך התייפחתי דקות ארוכות. לא הועילו הפצרותיה החוזרות ונשנות של אימי שאני בבית. אני רציתי הביתה".
הוריה של אודל הקטנה לא הבינו אז את מה שאודל בבגרותה כבר מבינה היטב. ברגישות של בת חמש אודל עדיין זכרה את המקור בו שכנה הנשמה שלה לפני שהגיחה לעולם. אודל רצתה לחבור אל מקור הנשמות, אל האינסוף, אל מרחב של אור ואהבה, אל האלוהות. אני מכנה זאת "סינדרום הימאי" – יורד הים שמתגעגע אל הים כשמגיע אל החוף, ומתגעגע אל החוף כשנמצא בלב ים. אודל כנשמה ביקשה להיוולד ולהגיע אל העולם, וכשזה קרה – התגעגעה נשמתה הביתה.
אחת ההדמיות המופלאות בתטא הילינג מאפשרות לנו לעשות בדיוק את זה. להגיע באופן תודעתי מתוך הכאן והעכשיו אל מקור הבריאה – ולחבור אליו.
איך עושים את זה?
לוקחים לעצמנו כמה דקות של שקט. אני ממליצה לעבוד עם קריסטלים, קטורת, ברכת המלאכים והגנות.
התחילו בנשימה מעגלית, רכה ועמוקה,
נשימה שמרגיעה את הגוף ומנקה את המרחב הפנימי.
כעת (ולאורך כל המסע) עצמו עיניים.
דמיינו אנרגיה שעולה מהאדמה אל תוך הגוף,
אנרגיה מזינה וטובה, כזו שפותחת את מרכזי האנרגיה שלכם מלמטה למעלה.
כשהאנרגיה מגיעה אל הקודקוד,
בועה של אור נפתחת מעליכם.
היכנסו אל הבועה, והתחילו לעלות למעלה.
ראו את עצמכם מתרחקים מהקרקע,
עולים גבוה מעל הבתים, מעל העצים, מעל העננים.
המשיכו לעלות, עד שאתם מחוץ לאטמוספרה,
רואים את כדור הארץ מרחוק.
הגעתם לחלל, אל השקט החשוך המנוקד באור כוכבים.
אל תיעצרו.
המשיכו לנסוק מעלה מעלה, עד שאתם נכנסים למעין צינור וסביבכם צבעים זוהרים:
אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, סגול.
אתם ממשיכים לנוע למעלה דרך הצבעים, קצת כאילו עוברים בתעלת לידה צבעונית.
כשבסוף הסגול נפתח מעליכם חלון של אור לבן – ואתם נכנסים לתוכו.
אתם נמצאים כעת בתוך לבן של אינסוף,
שנראה כאילו אין בו כלום – אבל יש בו הכול.
ברוכים הבאים למקור הנשמה שלכם,
ברוכים הבאים הביתה.
ומה עושים שם?
זה כבר נושא לפוסט אחר.
אני רק יודעת זאת: שכתחזרו מהמסע אל הגוף – תרגישו בבית, ותדעו שהבית תמיד נמצא בכם, בכל זמן ובכל מרחב.
באהבה,
ענת.
