נורית (שם בדוי) אישה תמירה ומרשימה הנושקת לעשור השביעי של חייה (זו אמת), שאלה אותי בחשש:
האורתופד המליץ לי לעבור ניתוח בברך, ואני מרגישה שאני לא אמורה לעשות זאת.
האם זה הפחד שמנהל אותי – ואני אמורה להתגבר עליו?
או שזו האינטואיציה שלי שמכוונת אותי לדרך אחרת?
האם מה שאני חשה זה הפחד? זו האינטואיציה? איך אדע מה נכון?
נורית איננה היחידה. אני פוגשת תכופות רגעים כאלה במרחב הקליני, רגעים שבהם משהו פנימי אומר "לא".
אבל מיהו הדובר? הפחד? האינטואיציה?
הרגש מדבר כמובן. והוא יושב בגוף בדיוק בין הבטן לבין הראש. הרגש הוא גשר המחבר בין ידיעה פנימית עמוקה לבין החשיבה הרציונלית. בין "מוח משני" ל"מוח ראשי", בין מה אני מכנה "אלוהות של מטה" לבין "אלוהות של מעלה".
אבל הרגש אינו רק שער לידיעה. הוא גם בית לפחדים הכי כמוסים שלנו, אלו שעוצרים אותנו, לעיתים מבקשים להגן, לעיתים חוסמים.
וכאן טמון הבלבול.
כי גם פחד וגם אינטואיציה – שניהם מורגשים חזק מבפנים, ושניהם יכולים להיות מאוד משכנעים.
אז איך מבדילים?
ראשית, מקשיבים לאיכות החוויה הרגשית.
פחד הוא לרוב משתק. מכווץ. מיצר דרמה של תסריטי אימה עתידיים, של "מה אם" ו"מה יהיה".
אינטואיציה היא לרוב שקטה. אין דרמה, אין לחץ, אלא מתקיימת ידיעה פשוטה ונקייה.
ההקשבה לאיכות החוויה מאטה את הקצב, מחברת לתהליך.
כך לא ממהרים "להתגבר על הפחד"
ולא מזדרזים "לסמוך על האינטואיציה"
ונותנים מקום לדיאלוג.
וכך, אולי הפחד לא מבקש לחסום, אלא רק להאט את הקצב, לתת זמן להסתגלות
או שאולי האינטואיציה לא תמיד דוחפת לפעולה אלא מצביעה בנחת על כוונים נוספים, על אפשרויות של בחירה.
ואז במקום לשאול:
מי צודק?
אפשר לשאול:
ומה קורה כשאני מקשיבה לשניהם בלי למהר לבחור?
ואולי דווקא אז,
במרווח שבין הפחד לידיעה,
מתאפשרת הבחירה המדויקת.
ואני, במרווח הזה בין הפחד לידיעה, (כי זה בו זמנית מרגיש מפחיד וגם מרגיש נכון) עולה בהתרגשות רבה ללייב תיקשור ראשון בטיקטוק בראשון הקרוב (מחר!) בשעה 12:30 לחצי שעה של דיאלוג פתוח איתכם. "נשלוף את הנפש" עם ערכות הקלפים השונות שפיתחתי ו"נשאל את הנפש" עם מוטות הדאוזינג. אתם שואלים, ואתם בוחרים האם אענה עם קלפים? עם דאוזינג?
הכינו שאלות!
מחכה לכם באהבה,
ענת.
