רומי (שם בדוי) ילדה יפהפיה ורגישה בת 17 (זו אמת) הגיעה אלי לפני כמה חודשים כשהיא סובלת מהתקפי חרדה. היא מתיישבת מולי בנחת, משלבת רגליים ומתחילה כהרגלה לשתף בשטף את שחוותה במשך השבוע.
ימי החרדות של רומי שבאו לידי ביטוי בהימנעות משינה מחוץ לבית או ממפגשים חברתיים שהתקיימו הרחק מביתה – עברו חלפו זה מכבר. רומי במקום אחר.
"אני יוצאת לטיולים, ישנה אצל חברה, אני לא מוותרת לעצמי. קצת קשה לי עדיין ובכל זאת…. אני מתמודדת".
שתקתי כמה רגעים, סופגת את התדר של המילים שנאמרו. את יודעת? אמרתי, לפני שנים ארוכות כבר הבנתי שהמילה 'התמודדות' מקפלת בתוכה תחושה של מאבק, של מלחמה, של התשה. התמודדות מלשון מודדים אותי, בוחנים אותי, מצפים ממני.
אולי כשאת יוצאת לטיולים וישנה אצל חברה את לא מתמודדת אלא… מתקדמת? ועם כל התקדמות את משילה שכבות שכבות של התמודדויות קודמות של מאבק והתשה. כל התקדמות מביאה איתה הצלחות, גאווה וכלים נוספים של ביטחון ושמחה שנובעים מתוכך, שמתווספים לתיק הקסום שאת נושאת על גבך יום יום שעה שעה.
הניצוץ בעיניים של רומי והחיוך הקטן שנלווה אליו אישרו לי שאהבה את הרעיון.
אני מתקדמת, ענתה לי בקול רך.
אני לא מתמודדת.
באהבה,
ענת.
