גילית (שם בדוי) אימא לילדה מתבגרת שמגיעה אלי (זו אמת) שוטחת בפניי את אחד מהקשיים הגדולים שלה בבית עם ביתה. "הילדה היא השיעור הכי גדול שלי בחיים", היא אומרת. "היא מוציאה אותי מדעתי. מתחצפת, מקללת, טורקת דלתות ולא מקשיבה. בגיל 14 היא עושה מה שהיא רוצה, ולא מקבלת שום מרות. הילדה לא מכבדת אותי בכלל!"
הקשבתי לגילית רוב קשב, ועוד קצת.
ואז הדהדתי בפניה את אחד המשפטים החזקים שאמרה:
"הילדה היא השיעור הכי גדול שלי בחיים".
את צודקת, אמרתי. היא משקפת לך באופן חד וברור את אחד השיעורים החזקים שהנשמה שלך בחרה לעבור בעולם הזה – שיעור שאת נוטה להתעלם ממנו. וכשאת נוטה להתעלם ממנו מגיעה הילדה שלך דופקת לך בדלת, שוב ושוב, מפעילה אותך, "מטריפה אותך", מבקשת ממך ללמוד את השיעור הזה.
"אבל מה השיעור?" גילית שאלה בתסכול.
"האם את מכבדת … את עצמך?" שאלתי, "היכן בקו הזמן של חייך לא עשית זאת? לא כיבדת את עצמך? לא הקשבת לקול הפנימי שלך? היכן התעלמת, ביטלת, מחקת את עצמך? הילדה היא לא רק השיעור הגדול שלך, היא גם השיקוף שלך, היא המתנה המופלאה שמזכירה לך לכבד את עצמך".
וכך, במפגשים הבאים, חזרנו לצמתים משמעותיים, גילים שונים על קו הזמן של גילית, ויצרנו שינוי תת הכרתי שהוא שיעור נשמתי של כבוד עצמי, הקשבה ולמידה.
והילדה? לה יש את השיעורים שלה.
ומהם השיעורים שלכם?
באהבה,
ענת.
