ליבי (שם בדוי) צעירה נאה וכה חכמה בשנות העשרים לחייה (זו אמת) מוצפת במחשבות יתר סביב קבלת החלטה בעלת משמעות רבה בחייה. היא מתמיינת בכמה מקומות לקראת עבודה חדשה, מתקבלת, ונתקעת מול חומת מחשבות: האם להסכים להצעה? האם להמשיך להתמיין? מחשבות על מחשבות מסועפות ומסתעפות מופעלות מלוגיקה גאונית של אופציות עתידיות של "מה יהיה אם… ואז…". ראשה החכם פעיל ללא הפסקה, כל מחשבה 'מפריעה' לקבלת החלטה ברורה, הפרעות על הפרעות של מחשבות המעייפות את נפשה וגופה.
כל אפשרות לוגית שאת מציפה כאן יש לה ייתכנות של ממש במציאות חייך, ואת צודקת. "ואיך זה בדיוק עוזר לי?" נשאה אלי ליבי מבט לאה וסקפטי.
זה עוזר לך מאד, עניתי בחיוך.
ראשך החכם עמוס בשפע של מחשבות וכוונים.
רק שכעת המיקוד שלנו עובר לצ'קרת הלב שלך, שם נמצא המפתח לסודות הנשמה שלך, המפתח למרחב תקשורת עם ההדרכה הגבוהה שלך.
הנחיתי את ליבי להניח את יד שמאל על מפתח הלב, לנשום עמוק, לעצום עיניים ולשים לב למרחב שממלא את בית החזה והגב העליון. בתוך המרחב הזה מצאנו זיכרון קדום של ילדה רכה בשנים, מפוחדת ועייפה ממאמץ היתר להבין הכול, ואיפשרנו לה לשאול את השאלות הנכונות:
"מה בא לי?
מה מרגיש לי נעים?
מה מלהיב אותי?
מה מסקרן?
מה מדגדג נימי נפשי?"
ראינו את הילדה הקטנה שבה נרגעת בהקלה, מחייכת, שמחה ומודה על תשומת הלב ועל השאלות.
צפיתי בליבי נרגעת אט אט גם היא, וחיוך קטן עלה על שפתיה.
זה בדיוק הרגע שבו רגש פתח גשר אל מרחב רך ונעים "עוקף מחשבות".
מתוך הלב נפתח השער להדרכה הגבוהה, ולחישת הנשמה הבוטחת נשמעה היטב בראשה של ליבי:
את אוחזת במפתח לסודות הכמוסים ביותר של היקום.
ליבך הפתוח – בטוח לשמוע את לחישת ההדרכה שלך,
ואז את יודעת בדיוק מה לעשות.
באהבה,
ענת.
