״אני מאחר בכמה דקות״, כתב לי מיכאל (שם בדוי) בדרכו למפגש השבועי שלנו, "תפתחי בינתיים בקלפים?".
למיכאל שמורה בליבי חיבה מיוחדת. לפני שנים הגיע אלי סקפטי, ציני, כועס ומתריס, ("אני כאן בגלל אישתי. נראה מה את כבר יכולה לעשות"), וכבר אז ראיתי לו לתוך הנפש – חכמה ורוך – וידעתי שנעבור ביחד דרך ארוכה ועמוקה.
עד ששמעתי את דילוגו הקל במורד המדרגות כבר הספקתי לשלוף עבורו קלפים כדי להתחיל להקשיב למה שמבקש לעלות מהנפש – לתודעה. ועלתה בי מחשבה לגבי התודעה.
התו-דעה, הטו – דעה. הטו את הדעה, הגמישו אותה, פנו מקום למה שעוד יכול להתגלות. רוקנו את הכלי העמוס בשכבות של הסברים, הצדקות והרגלים מן העבר שנועדו בזמנו לשמור מפני כאב, פחד, אשמה או זיכרון – ויש להן נטייה, עם הזמן, להיערם לחומה של מחסום.
ואז מגיע קלף, שבשליפה עוקף את המחסום של התודעה ומציב מראה של הנפש. הקלף אינו יוצר את האמת הפנימית. היא כבר נמצאת שם. הוא מסייע להסיר בעדינות את השכבות שהתודעה בנתה כדי להגן עלינו – עד שהנפש יכולה סוף סוף לנשום, להרגיש ולהישמע.
ומיכאל כבר הספיק להתיישב מולי ולשאול:
אז מה שלפת לי הפעם?
באהבה,
ענת.
