"חשבתי על המפגש שלנו, ועל כל מה שאמרת לגבי הזוגיות ואני חושבת שיש קשר לעבר, ואת צודקת. אז איך עושים את זה?".
קראתי את מה שרשמה לי בווטסאפ יום אחרי פגישתנו בקליניקה – יעל (שם בדוי) כבר בת 24, חכמה, רהוטה ויפה שהיא (זו אמת).
את יעל אני כבר מלווה שנים רבות. היא הגיעה אלי כנערה 'אבודה' חברתית, טרום עידן הקורונה חשה 'שקופה', כאילו החיים הם רכבת עמוסה קרונות ואנשים הלועגים לה, לזו שממתינה על ספסל ברציף, קפואה ומפוחדת. יעל עלתה על הרכבת זה מכבר, יצרה חברויות אמיצות בתיכון, סיימה שירות צבאי מלא, היא סטודנטית עובדת ולומדת.
אז מה כעת? זוגיות. יעל משתוקקת לה בכל מאודה, וזה פשוט לא קורה. בכל אפליקציית היכרות נוצרת התחלה של התכתבות, ואז זה מתפוגג. וכשאמרה לי במפגש בהיסך הדעת: "אני ממש מבואסת, בדאון. אני יודעת שאמרת שחשוב שאעביר את השיחה לטלפון, אבל אני לא רוצה. זה לא יעזור." והזדרזה לספק תימוכין לתאוריה שלה – למה אפשר לדלג על שיחת הטלפון, למה התכתבות מספיקה ובעיקר התנגדה נחרצות לרעיון – הבנתי שזו בדיוק הנקודה. ההתעקשות על התכתבות בווטסאפ חשפה 'ווטסדאון'.
הקשבתי לה באהבה, ואז עוד קצת
ואז הזכרתי לה את דפוס רגשי עוד מהימים שישבה בקיפאון על ספסל ברציף, דפוס רגשי רדום שכעת הרים את ראשו: הימנעות, התנגדות ופחד מלהתקדם. "יעלי, את צודקת. בזכות תקשורת בווטסאפ הצלחת לעלות על הרכבת והתקדמת חברתית, אבל כעת הווטסאפ הפך להיות הרציף החדש שלך. בשלה העת לעלות שוב על הרכבת. לוותר לחלוטין על דפוס ההמנעות הזה ולפתוח את היכולת לשוחח טלפונית, לבטוח ביכולת שלך לפרוץ את מגבלות הווטסאפ".
"איך עושים את זה?" עניתי להודעת הווטסאפ שלה,
"שאלתך מראה לנו שאת כבר בדרך הנכונה.
כבר עלית בעבר על הרכבת, נעשה זאת שוב –
ואני איתך".
באהבה,
ענת.
